פסק-דין בתיק ב"ל 22144-01-13

1.     המערערת, גב' א', הגישה ערעור זה על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 20.12.12, על פיה הוכרו למערערת 10% נכות בגין תגובה דיכאונית קלה, מבלי שהוענקו לה אחוזי נכות בגין סכיזופרניה.

2.     הוועדה הרפואית לעררים התכנסה בהתאם לפסק דין מיום 25.6.12 שניתן בתיק בל 10524/06, על פי הסכמת הצדדים. פסק הדין קובע כי "הדיון בעניינה של המערערת יועבר לוועדה הרפואית לעררים, אשר תדון בערר על החלטת הוועדה הרפואית משנת 1997".

3.     הוועדה הרפואית לעררים דנה בנכויותיה השונות של המערערת וקבעה כי אין מקום לשינוי אחוזי הנכות שהוענקו למערערת בתחום הסוכרת, יתר לחץ דם ותת פעילות בלוטת התריס. בערעורה הנוכחי, המערערת אינה משיגה על קביעות אלה.

4.     טרוניית המערערת בערעור היא בקשר לקביעת הוועדה הרפואית לעררים בתחום הנפשי. לטענת המערערת, היא אובחנה כסכיזופרנית עוד לפני הדיון בשיעור נכותה בשנת 1997 ואף בשנים האחרונות היא מוכרת כסובלת מסכיזופרניה, ועל כן שגתה הוועדה הרפואית לעררים משקיבלה את הגדרת פגימתה כ"תגובה דיכאונית קלה" בלבד, המעניקה 10% נכות בלבד.

5.     המערערת טוענת כי הוועדה הרפואית לעררים התעלמה ממסמך של הרופא המטפל שלה, ד"ר אהרונסון, מיום 25.1.97, בו מתועד דבר איבחונה כסכיזופרנית.

6.     כמו כן טוענת המערערת כי היה איחור של 30 דקות בתחילת הדיון בוועדה בשל איחור של אחד מחברי הוועדה וכי הדיון הסתיים בתוך 20 דקות, בשל כך שהוועדה הפסיקה את המערערת בטיעוניה לאחר שנטעה בה את המחשבה שאין צורך לפרט את טיעוניה הואיל ועמדתה מקובלת על הוועדה.

עמדת המשיב

7.     המשיב טוען כי לא נפלה כל טעות משפטית בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים.

8.     לעניין זה טוען המשיב כי איחור של רופא וקיום דיון של 20 דקות אינם בגדר טעות משפטית. מעבר לכך, המשיב מפנה לכך שהוועדה הרפואית לעררים רשמה בפירוט רב את תלונותיה של המערערת ולפיכך אין יסוד עובדתי לטענותיה בדבר הליך פגום שהתקיים בפני הוועדה הרפואית לעררים.

9.     אשר למסמך של ד"ר אהרונסון מיום 25.1.97, טוען המשיב כי לא נאמר במכתב זה שהמערערת סובלת מסכיזופרניה. המשיב טוען כי ממכתב זה עולה היפוכו של דבר ומודגש בו כיצד חלה הטבה משמעותית במצבה של המערערת.

דיון והכרעה

10.                        לאחר שעיינתי במכלול החומר שלפניי החלטתי לקבל את הערעור ולהורות על החזרת עניינה של המערערת לוועדה הרפואית לעררים, על מנת שתשקול אם אין להכיר במערערת כמי שמצבה בשנת 1997 התאים לתקנה 33(ב)(3) למבחני הנכות. להלן נימוקיי:

11.                        להלן החלטת הוועדה הרפואית לעררים מושא הערעור:

"מבחינה פסיכיאטרית: לבקתה להיות נוכחת התכנסה הועדה בשנית ביחד עם ד"ר אהרונסון, רופאה המטפל. התובעת וכן רופאה המטפל העלו מחדש את תיאור מצבה בעבר וגם לאורך התקופה עד מצבה כיום. עיינתי במכתבו של ד"ר אהרונסון מ-25.1.97. הרופא המטפל מתאר לאורך כל התקופה של טיפול חזרה (רמיסיה) לתיפקוד מלא עם מינון קטן של תרופות וכותב גם שההחלטה לעזוב את העבודה הייתה קשורה לתחושה שזה מהווה מעמסה ומוסיף: "כרגע אין סימנים כלשהם של מחלה קשה אצל הילדה" ומעריך את נכותה בהמלצתו ב-20%.

פרופ' שפירא שבדק אותה ב-22.3.97 בבדיקתו גם כן אינו מוצא הפרעה פסיכוטית כלשהי ולא רואה מקום למתן נכות נפרדת בגלל המשברים הנפשיים הקצרים הקודמים. לאור זאת, על פי המסמכים שבתיק ועל פי השיחה היום עם התובעת ורופאה, איני רואה מקום לשינוי הועדה מדרג 1 כפי שנעשתה אז באותו התאריך ובהתאם למסמכים שהיו בידה אז.

(ייתכן שמבחינת הגדרת המצב ולאור ההיסטוריה הארוכה לפני ואחרי, היה מקום להגדרה אחרת מבחינת הספר להפרעות פסיכוטיות חולפות, ואז היה מתאים לסעיף 33(ב)(2) = 10%).

12.                        כאמור, טענות המערערת מתמקדות בכך שהוועדה הרפואית לעררים התעלמה מתיעוד במסמך של ד"ר אהרונסון מיום 25.1.97 בדבר איבחונה כסובלת מסכיזופרניה.

13.                        להלן נוסח מכתבו של ד"ר אהרונסון מיום 25.1.97:

לכבוד